חיפוש
  • Chezy Menna

זוכרים מי עשה? טור מיוחד ליום השואה 2019

לנוכח זוועות השואה ורציחתם של כ- 6 מיליון מבני עמנו ציווינו על עצמנו ״לזכור ולא לשכוח״.

לזכור מצד אחד את מניין הקורבנות, אותם אנו זוכרים ישראלים וגרמנים כאחד, ביד ושם בירושלים ובאנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו בשואה בברלין, ומצד שני את האחראים לכך.

מי הם היו וכיצד עלינו לזכור אותם לעומת זאת, נותרת בעיניי כדילמה פתוחה: איך יש לכנות על גבי לוח הזכרון הקולקטיבי את אלו שעשו את העוולות?


דוגמה מובהקת לדילמה זו ניתן לראות דרך התפתחות גישת הזכרון הגרמני דווקא באנדרטאות השונות שנבנו עם השנים ברציף 17 בתחנת גרונוולד שבברלין.

רציף 17 היה התחנה העיקרית ממנה נשלחו 50,530 מיהודי ברלין בכ- 180 טרנספורטים בין אוקטובר 1941 לפברואר 1945. תחילה נשלחו לגטאות לודג׳, ורשה וריגה והחל מ- 1942 ישירות למחנות הריכוז וההשמדה טרנזינשטט ואושוויץ בהתאמה.

יוזמת הזכרון הראשונה היתה יוזמה פרטית על ידי קבוצת נשים אוננגלסטיות לציון 46 שנה לטרנספורט הראשון שיצא ב- 18.10.1941. באישור עיריית ברלין המערבית שמקצה להן אי תנועה בקדמת התחנה לטובת האנדרטה שנחנכת ב- 18.10.1987. האנדרטה מורכבת מ- 3 אדני הרכבת, שעל המרכזי מביניהם חקוק תאריך הטרנספורט הראשון ובצידו הימני לוח נחושת. על הלוח כתוב ״לזכר האנשים שמתחנה זו נלקחו מכאן״. מי היו אלה האנשים שנלקחו? ומי היו אלה שלקחו אותם? פרטים אלו נעדרו מהזכרון המקומי שהתאפשר באותן שנים בברלין המחולקת.

״לזכר האנשים שנלקחו מכאן״, 1987

כעבור 4 שנים, חמישים שנה אחרי הטרנספורט הראשון וכשנתיים אחרי נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה, נחנכת אנדרטה נוספת הפעם ביוזמת העירייה עצמה.

האדריכל הפולני קרול ברונייטובסקי יצר אבן שיש בגובה קרון רכבת עם שבר באמצעו, סמל לשבר שקרה במקום הזה במלחמת העולם השניה ובו קרונות משא לבהמות שומשו להובלת בני אדם, המיוצגים ע״י דמויות שנעלמות לתוך האבן, לציין את החיים שנלקחו בטרם עת.

בצידה השמאלי של האנדרטה הוצב שלט ובו כתוב ״לזכר למעלה מחמישים אלף מיהודי ברלין שגורשו מהתחנה… על ידי המדינה הנציונאל סוציאליסטית״ כך כונו האחראים ב- 1991 משל היתה זו מדינת חייזרים שנחתה כאן פעם ואיננה עוד.


״המדינה הנציונאל סוציאליסטית״- עיריית ברלין, 1991

אבל המדינה עדיין כאן, גם חברת הרכבות Deutche Bahn (בקיצור DB) שאפשרה את הגירוש והובלת היהודים אל עבר מותם עדיין פעילה. זו נוטלת את האחריות לחלק שלה במעשים רק בשנת 1998, אז סוגרת ההנהלה את הרציף, שותלת עצים על המסלול, סמל לאופטימיות והתחדשות ועל מנת להבטיח שיותר מכאן לא תצאנה רכבות. כמו כן, מניחה את מיצג לוחות הפלדה, כאשר כל לוח מייצג טרנספורט עליו חקוקים התאריך, מספר היהודים שהיו עליו, העובדה שהיו יהודים ( Juden ) ואת היעד אליו נסעה הרכבת. בכניסה למיצג נתלה לוח נחושת עליו כתוב בעברית ״לזכר קורבנות השואה״ ובגרמנית ״לזכר עשרות אלפי היהודים, תושבי ברלין, שמאוקטובר 1941 ועד פברואר 1945 גורשו מכאן אל מחנות ההשמדה, שם נרצחו על ידי התליינים הנאצים״. הנהלת הרכבת השתמשה הפעם במילים קשות וחריפות יותר כמו שאנחנו כישראלים מציינים כבר שנים את הצורר הנאצי בטקסי הזכרון בארץ.


״התליינים הנאצים״- 1998, הנהלת הרכבת הגרמנית

ואכן, המעשים שהתחוללו כאן נוראיים. האופן השיטתי בו נעשה גירוש היהודים ורציחתם, אפילו עד שלושה חודשים לפני תום המלחמה, בזמן שמסביב בעלות הברית כבר מפציצות את העיר עד עפר, מצמררים אותי בכל פעם מחדש כשאני מבקר במקום. מצמרר ומכעיס כל כך עד שהפיתוי לייחס לנאצים תאורים לא אנושיים הוא רב. אני שומע זאת כמעט בכל פעם שאני נפגש במקום עם ישראלים. אחרי הסיפורים עולות אמירות כגון:. ״הנאצים היו מטורפים, משוגעים״ או ״הגרמנים זה בגנים שלהם״, כחלק מהצורך האנושי שלנו להבין את הבלתי נתפס.

כתגובה אני מבקש שנשים לב שאמירות כאלה מסירות את האחריות של האדם למעשיו. דווקא על מנת לשמור בזכרון הקולקטיבי את כל כובד המשקל על כתפיהם לעולמים, עלינו להשאיר את התאורים של מי שעשה זאת אנושיים.

לא היתה זו יד נעלמה, אנשים ממדינה אחרת, רוצחים מלידה וגם לא אנשים עם קוד גנטי מיוחד שהשמידו שליש מאיתנו.

זוהי חובתנו ההיסטורית, האנושית, המוסרית והמשותפת, ישראלים וגרמנים גם יחד, לזכור שהיו אלה אנשים רגילים לחלוטין, כמוני, כמוכם.

אנשים שהאמינו שמישהו אחר אשם בבעיות שלהם ואם המישהו הזה ייעלם, ייעלמו גם צרותיהם.

אזרחים שהאמינו שמדינה חזקה זו מדינה שמחלישה את כל מי שמסביבה.

בני אדם שחפשו להיות חסינים מכל פגע ופגעו באופן האלים ביותר בכל מי שאינו כמותם: יהודים, בעלי מוגבלויות, הומוסקוסאליים ובעלי דעות פוליטיות שונות משלהם.

74 שנים אחרי סיומה של התקופה החשוכה הזו, בפוליטיקה הגרמנית של היום הגישה בנוגע לזכרון ולימוד השואה היא Die Erinnerung wacht zu halten, “לשמור את הזיכרון ער”. זה מתבטא בכך שרציף 17 ומוזיאונים כמו ״הטופוגרפיה של הטרור״ ותערוכת הקבע ״הגיבורים השקטים״ המציגים, האחד את האלימות הנאצית והשני את אלו שהעזו להתנגד לה, פתוחים לקהל הרחב ללא עלות.

זוהי גישה מבורכת ולחלוטין אינה מובנת מאליה בעיניי, להתמודדות עם העבר.

אחריות והשלמה עמוקים ביותר עם אותו עבר מזעזע, יקרו ביום שנסכים כולנו לתאר את מי שביצע את הזוועות באמצעות מילים מזעזעות פחות וברציף 17 ייתלה השלט הבא:

״לזכר 50,534 יהודים, תושבי ברלין,

שגורשו מכאן אל מחנות ההשמדה, שם נרצחו.

אנחנו כגרמנים עשינו זאת״.

רציף 17-, ברלין. יום השואה 2019

0 צפיות

Whatsapp: +49-1722-66-99-77

©2018 by  Chezy Menna