חיפוש
  • Chezy Menna

ארזתם לבד?

חו״ל. כמה קסם יש במילה הזו, תמצית מרוכזת של אבק כוכבים שבצירוף המילה לנסוע או לעבור, שולחת אותנו על מרבד קסמים לפנטזיה שכולה טוב.

גודל הפנטזיה מצליח לשמור על עצמו בנסיעה לחופשה בהתאם למספר הכוכבים במלון שלנו בו, הקניות שעשינו וביחס הפוך למספר הישראלים שפגשנו בדרך.

לעומת זאת, המהירות שבה תתנפץ הפנטזיה שעיצבנו, על איך נראה ומרגיש מעבר לחו״ל במסגרת תהליך הגירה או ״רילוקיישן״- מהלך שבו עובד עובר לבד או עם בני משפחתו, תלוי באחוז התקשורת הכנה שאנחנו מנהלים עם עצמנו ועם האנשים בסביבתינו.

המעבר לגולה יכול להיות תהליך כואב, מאכזב שאף עלול להסתיים במפח נפש, הכולל הפסדים של סכומי כסף רבים והתפרקות התא הזוגי, או לחילופין תהליך מעצים, מחזק, רצוף חוויות נהדרות שנחקקות לנצח בזכרון האישי והמשפחתי,שחושף עוד ועוד אהבות חדשות וישנות שגילינו בעולם שלנו.

אם כך יהיה או אם כך תלוי מניסיוני, בעד כמה אנחנו מוכנים להקשיב ולהתמודד עם האמת הפשוטה.


לפני כשנה וחצי שוחחתי עם זוג ישראלים שנמצא באותה תקופה בתהליך מעבר לברלין. במפגש סקייפ שאל אותי אחד מבני הזוג כיצד אפשר להתכונן למעבר בנוסף לסידורים הטכניים. ״מה אחוז התקשורת ביניכם מאפס עד מאה?, שאלתי.

״בערך שלושים אחוז״, נעניתי בכנות מבורכת, ראוי לציין.

״כדאי שתפנו אחת לשבוע זמן לשיחה אינטימית עד הנסיעה ורצוי גם אחריה. בשיחה שתפו אחד את השני במחשבות ובתחושות הכי כמוסים שלכם. התאמנו בלהעלות את התקשורת ביניכם ל- 100%, אחרת ברלין תקרע אתכם לגזרים״, הצעתי..

לא צריך לעבור לברלין כדי שמעבר למגורים בחו״ל יתגלה כמפלצת הרסנית במקום חלום מתוק. כל מקום אחר בעולם שהוא אינו הבית שנולדנו בו לתוך מערכות מגנות של משפחה, חברים, עבודה ומדינה, יכול להתברר כאיום, אם נוותר על ההתמודדות הנוכחית שנקרית בדרכנו.


בבואנו לשקול תהליך הגירה אישי/ משפחתי או רילוקיישן דרך החברה בה אנו עובדים, עלינו לבחון שתי שאלות חשובות שיכולות לנבא את מידת הצלחתו של המהלך. שאלות אלו, בדרך כלל נזרקות הצידה, לטובת סיפוק צרכי ביטחון כלכליים ורגשיים וניסיון למנוע ככל הניתן את המפגש עם רגשות שנמצאים בצד האפל יותר של הירח: בלבול, געגוע, תסכול ואכזבה. אנחנו מדלגים עליהן ומנסים לייצר ודאות מסוג ״מה יהיה?״ בצורת חישובים בנוגע לכדאיות הכלכלית, עלויות של מחירי טיסות אחת לחודש לצמצום המרחק מבסיס האם וניסיונות לנחש מה יהיו השפעות המעבר על היציבות הנפשית של הילדים.


הכל יהיה

מה יהיה?

השאלה הראשונה שעלינו לברר עם עצמנו ועם שאר השותפים למעבר היא, האם אנחנו מוכנים לצאת למסע בו נגלה מי אנחנו ומה לימדנו את עצמנו עד היום, נבחן את טיב המערכת הזוגית שלנו ומה טיב הקשר שפיתחנו עם הילדים.

דוגמה מצויינת היא אחת ההתמודדויות הכי מאתגרות במעבר למדינה זרה, חוויית הבדידות והקושי המובנה ביצירת קשרים חברתיים. קושי שבמקרים רבים של ישראלים עימם שוחחתי באוסטרליה, במדינות באירופה ובארה״ב ממשיך להתקיים גם אחרי עשר שנים ואף יותר לאחר המעבר.


שימו לב בל נטעה. את הבדידות החדשה תוצרת גרמניה, ספרד או הארצות של אמריקה, שבטוח נחווה כשנעבור לחו״ל, אין צורך ויכולת לברר אם בא לנו לפגוש. את הברור שכדאי שנעשה הוא האם מתאים לנו לפגוש שוב את הבדידות הכי מוקדמת שנתקלנו בה בגן אהובה בחולון או שבט הצופים ״היובל״ בירושלים.

מה שלמדנו אז על עצמנו ועל העולם יהדהד לנו באוזניים בכל מקום חדש שנבקר בו ובכל פעם שנשמע את התשובה ״לא״, כשנציע למשל, לפיליפ האמריקאי מהמשרד בניו יורק לשתות בירה אחרי העבודה או כשנזמין לדייט את הספרדייה החמודה מבית הקפה שליד הדירה החדשה שלנו במדריד.

עכשיו רחוק ממשפחה וחברים קרובים, כשמסביבינו פרצופים לא מוכרים. כל ״לא״ כזה יישמע בעוצמה רבה יותר. אם בנצי האח מהפלוגה או שרית שישבה לידינו כל היסודי היו כאן לידינו, הם היו מרימים לנו עם משפט כמו ״מי סופר אותם בכלל?...חושבים את עצמם כאילו מי שישמע״. באותם רגעים כאלה ודומים נימצא רק אנחנו וכל מה שששכחנו שלמדנו על עצמנו כשהיינו צעירים, כשאמרו לנו לא או כשהשאירו אותנו לבד. אם ההסבר שמצאנו אז למשל, הוא ״כנראה לא אוהבים אותי״, זה גם מה שנשמע בהיעדר ההסברים המלומדים על החיים של החברים מהיסודי ומהצבא.


בנוסף לאמונות שיצופו בנוגע לכמה העולם אוהב אותנו ורוצה בחברתנו, בכל פעם שננסה להכיר חבר חדש, שאלות בנוגע לערך עצמי ושפע יצירתי יצופו גם הן, כשניתקל בשאלה ״במה אני אעבוד?״ כשהעבודה של בן או בת הזוג של מקבל הרילוקיישן לא תתאפשר בעיר המגורים החדשה או כשהנסיונות של מי שעבר בגפו להדריך סיורים בעיר או לעבוד בבוקינג דוט קום או פייפאל, לא יצלחו.




חם קר

במידה והסכמנו לגלות מהו המטען שאנחנו סוחבים איתנו במזוודה לכל מקום שאנחנו הולכים אליו, חשוב שנשאל שאלה נוספת. קריטית להגשמת הפוטנציאל הגלום בנו באופן כללי ובפרט בתהליך המעבר לחו״ל-

השאלה האם אנחנו מוכנים להתמודד עם מה שגילינו שאנחנו רגילים לחשוב על עצמנו ועל העולם ולהסכים לקבל את האמת הפשוטה?

שאלו את עצמכם, כמה פעמים הייתם מרשים לכם ליזום קשרים חברתיים עם מקומיים? עם אוסטרלים שבמלבורן, גרמנים שבברלין, הולנדים שבאמסטרדם, איטלקים שברומא, ספרדים שבברצלונה ואמריקאים שבניו יורק? כמה פעמים תסכימו לקבל סרוב? אחרי כמה ניסיונות תוותרו על הרעיון שיהיה לכם חבר מקומי ותאמינו למחשבה שזה מכיוון שאנחנו הישראלים חמים ו״הם״, המקומיים״ קרים.

גם לי כמו לישראלים שחיים בהולנד, אירלנד וגרמניה עברה המחשבה המפתה הזו בראש. כשהמשכתי לשמוע אותה גם מפיהם של ישראלים שגרים באיטליה ובספרד השוכנות באגן הים התיכון, התחלתי לחשוד שזו סתם מחשבה טיפשית.

תכל׳ס, מותר לו לעולם לא לרצות להיות חברים שלנו ואת רובו אנחנו לא באמת רוצים כחברים. אין מה להאשים אותנו בדבר אחד או אותם בדבר אחר בניסיון להבין מדוע אנחנו לא חברים. ככה זה וזהו.


אם קשה לכם לברר עם עצמכם את התשובות לשתי השאלות שהצעתי, הרשו לי לסיום להציע תשובה ריאלית על השאלה מה יהיה, שתכין אתכם הכי טוב לקראת הצפוי לכם במעבר לחו״ל.


לשאול מה יהיה כשאתם בוחרים לעבור לגור במדינה אחרת, זה בערך כמו לשאול את אמא ואבא, האם אני אצליח בחיים? אף אחד לא יכול באמת לענות על כך באופן קונקרטי.

התשובה האמיתית היחידה היא שהכל יהיה. כאן בחו״ל מייצרים כל דבר בכוחותינו שלנו, מחברים ועד עבודה. קחו בחשבון שאתם עלולים למצוא את עצמכם יום אחד בלי כסף או בלי בית או בלי חברים ואפילו עם כל שלושת ה״בליים״ גם יחד.

אם תאמינו שהרגע הזה הוא סוף הדרך עבורכם, אתם פשוט תעלו על המטוס הראשון בחזרה לישראל. אם תסכימו להרגיש גם את החלק הזה במשחק שנקרא ״הגירה לחו״ל/ רילוקיישן״, סיכוי גדול שתצליחו בהמשך למצוא חברים טובים, עבודה שאתם מרוויחים בה כסף וארבע קירות שתקראו להם בית.

431 צפיות2תגובות

Whatsapp: +49-1722-66-99-77

©2018 by  Chezy Menna